לפני לא פחות משנה וארבעה חודשים כתבתי פוסט על מנגה שקראתי. זה היה לפני המון זמן, אבל הפוסט היה מוכן לפרסום. למה לא פרסמתי אותו? אין לי שמץ של מושג, בטח הפחד של הרגע האחרון, אבל נראה לי שהגיע הזמן לפרסם את הפוסט הזה, למרות שעל המחבר שלה, אדאצ'י מיטצורו, כבר הספקתי לכתוב חצי פוסט.
מנגקה: אדאצ'י מיטצורו
סוג: מנגה
שנת פירסום: 1987-1989
מספר כרכים: 12 (83 פרקים)
פורסם במגזין: Shonen Sunday
ז'אנר: שונן, ספורט, קומדיה רומנטית
קיסוקה יאמאטו (Keisuke Yamato) הוא שחיין מצטיין ומבטיח אשר זכה שלוש פעמים רצופות במקום השני בסגנון חופשי בתחרות הארצית לחטיבות הביניים. לעומתו, אמי נינומיאה (Ami Ninomiya) היא קופצת מוכשרת ומבטיחה שבכלל לא היתה בתחום עד השנה שעברה. הם שניהם נמצאים במועדון השחייה הבית ספרי, אך נראה כי בין השניים יריבות עתיקת ימים עקב העיסוק המשפחתי.
נתחיל קודם בכמה מילים על המחבר. אדאצ'י מיטצורו הוא אחד המנגקות היותר מפורסמים ביפן. בעיקר כמחבר של מנגות בייסבול מפורסמות כגון Touch, H2 וCross Game. כל השלושה זכו לאדפציות טלוויזיוניות כששתיים מהן זיכו אותו בפרס ה-Shogakukan Manga Award היקרותי (פעמיים). האנימה המבוססת על המנגה Touch שכתב בשנות ה-80, הצליחה לשבור את שיא הריטינג של כל הזמנים ועדיין נמצאת אי שם בראש הטבלה. בנוסף לכל זה, הדמות הנשית-הראשית ב-Touch עדיין נחשבת לאחת הדמויות הפופולאריות ביותר מבין הדמויות שהופיעו על המרקע – למרות שהאנימה שודרה בשנות השמונים. ואלו היו כמה מילים על אדאצ'י יטצורו המנגה Touch.
עם כמה שאני אוהב את היצירות של אדאצ'י, ניתן לראות בבירור שהוא לא מכיר את השחיה התחרותית והקפיצה למים, כמו שהוא מכיר את הבייסבול שעליו הוא מרבה לכתוב. אומנם אדאצ'י הצליח להציג את הקטעים שבה אמי מתחרה באמינות רבה, אך בו זמנית הוא הודה, ולא רק פעם אחת, שהוא עדיין לא הצליח להבין את שיטת הניקוד של הקפיצה למים. אגב, בשונה ממנגות הבייסבול והאגרוף שכתב, החלק הספורטיבי של המנגה הזו מאוד מצומצם והיא מתרכזת בעיקר בחייהם של הדמויות, שעושים בעיקר שטויות, כמו כל בני נוער רגילים.
העלילה מתחילה עם שנאתה העזה של אמי לקיסוקה, שלא מצליח להבין מאיפה היא נופלת עליו. ומהר מאוד היחסים משתנים כשאמי מתחילה לחבב את קיסוקה וקיסוקה רואה בזה כניסיון שלה להפיל אותו, מה שגורם לו לשנוא אותה (כמו כל שוג'ו טיפוסי). אך מהר מאוד סיפור היריבים הזה נגמר והפוך למה שאפשר לקרוא כרומאו ויוליה היפנים (כמו כל שוג'ו טיפוסי). כמובן שסביב קיסוקה ואמי יש מגוון רחב של דמויות, החברים מועדון השחיה, השכנים מהמגורים ויריבים מבתי ספר אחרים, שלא ממש עושים להם חיים קלים. בנוסף, למרות שהעלילה מתמקדת בעיקר בסיפורם של קיסוקה ואמי, גם הקשרים בין הדמויות האחרות מוצגים, אך הם לא זוכים ליותר מידי הרחבה. העלילה מתקדמת בקצב די איטי כשאדאצ'י מצליח לדחוף דייט בודד לתוך כרך שלם… ללא ספק, זה נשמע כאילו לא היה לו על מה לכתוב, אבל האמת שזה כרך לא רע בכלל, הוא לא שיעמם אותי שם אפילו לרגע. בכל אופן, העלילה מתחילה לרוץ בהילוך מהיר לקראת הסוף, כשנראה שהקוראים איבדו עניין במנגה ואדאצ'י היה צריך לסגור את הסיפור. כשהשיא היה שהכרך האחרון מתפרס על גבי שנתיים שלמות, והדף האחרון סוגר את השאלה הגדולה וסוחט מין סוג של הרגשה מוזרה של התרגשות – וגם רצון לעוד.
בעניין הדמויות, אז כן, אותן דמויות כמו בכל מנגה של אדאצ'י (כמעט): קיסוקה הוא הספורטאי המצטיין שעובד קשה כשאף אחד לא מסתכל ודואג לא להתבלט יותר מידי, אמי הספורטאית היפיפייה שמוצאת בכל אחד משהו טוב וכמובן אדאצ'י בכבודו ובעצמו שנדחף מידי פעם ופעם כדי לתפוס משבצת או שתיים כי אין לו מושג מה לעשות איתן (כמו תמיד). העיצוב דמויות מזכיר מאוד כמעט כל מנגה שהוא כתב או יכתוב בעתיד, אבל אני חייב לציין שאני ממש אוהב את הסגנון ציור שלו. אני לא יודע למה, אבל ממש כיף להסתכל על הציורים שלו, שתמיד נראים כל כך שמחים, שלווים ושקטים (ולא במובן שמנגה לא מגיעה עם פס-קול).
למרות שהגעתי למנגה הזו אחרי שקראתי מנגות יותר מודרניות שלו, ממש לא השתעממתי – אף לא לרגע. הבדיחות היו מקוריות ומשעשעות ולמען האמת הצפוי ביותר לא היה כזה צפוי. אני לא יודע למה אנשים איבדו עניין במנגה הזו וגרמו להפסקתה, אבל אני הייתי מאוד שמח אילו היו ממשיכים אותה, אפילו עוד קצת. אך זה כבר לא יקרה לעולם. המנגה הזו, כבר בת לפחות 20, והיא לא איבדה מהקסם שלה, למרות שהעולם השתנה כל כך ברבות השנים.
ולפני שאני חותם את הפוסט, הרגשתי צורך להוסיף לפרוטקול שלמנגה יצא סרט לייב-אקשן בשנים האחרונות. ההמלצות מספרות כי מוטב לשכוח מקיומו. אם זה נשמע לכם מעניין, עדיף לקרוא את המנגה, ולא לחפש דרכים מהירות לראות הכל מהר.
למרות שהיא כבר די ישנה, היא עדיין מרגישה רלוונטית ומעניינת. (9/10)
פוסט זה נכתב במקור ב-14 ליוני, 2011, כשבוע אחרי שסיימתי לקרוא את המנגה.