«

»

דצמ
13
2012

מה זה אנימה?

לפעמים קשה לי עם העובדה שאנשים פשוט לא יודעים מה זה אנימה. כן, סדרות מצויירות זו הגדרה מצויינת – כמו להגיד שכדורגל זה ספורט בו בועטים בכדור עם הרגל. זהו פוסט עבור אלו ממכם שאינם מתמצאים עם התחום: אם זה חברים לעבודה של איזה יצור שאוהב אנימה, הורים לילד שמסתגר בחדרו וצופה כל היום בדמויות מצויירות או סתם אנשים שרוצים להכנס לתחום וקצת חוששים – כי מה לעשות שהם כבר הגיעו לגיל הסקפטיות?


"אנימה זה לא משהו בפסיכולוגיה?"

משום מה, לא משנה כמה חיפשתי "מה זה אנימה" בגוגל, אף אחת מהתוצאות חיפוש לא התאימה להגדרה, למה? כי אף אחד לא באמת יודע להגדיר מה היא אנימה. ביפן, הפירוש של המילה היא קיצור למילה "אנימציה", או – כל דבר שמצוייר ומונפש. במערב, המונח משמש כדי להבדיל בין סרטים מצויירים (Cartoons) לסרטים מצויירים שמקורם ביפן (Anime). הפירוש הנכון ביותר לדעתי הוא – אנימציה שנוצרה ביפן, על ידי יפנים לקהל יפני.

בכיוון השעון מלמעלה: שלגיה (דיסני), אסטרובוי (אנימה), מלך האריות (דיסני), קימבה האריה הלבן (אנימה)

אז, מה ההבדל בין אנימציה יפנית לאנימציה בכללי? שתיהן אחרי הכל סדרות מצויירות על פי הגדרה. האמת, אין הבדל. לכן, אולי שווה להדגיש את צמד המילים"לקהל יפני" בהגדרה שכתבתי קודם. ביפן, בשונה מבמערב, האנימציה היא מדיום חזק כמו כל סדרת "דרמה איכותית" שמשודרת בטלווזיה. קהל צופי הסדרות המצויירות ביפן, אינו דווקא מתחת לקטגורית "ילדים קטנים". תוכניות מסויימות מיועדות למבוגרים, ולרוב יש ליוצרים יותר מקום להביע את הרעיונות, משום שאחרי הכל, יותר קל לצייר משהו, מאשר לצלם אותו (כמובן, שכסף יכול לעשות ניסים ונפלאות גם במדיום המצוייר, וגם במדיום המצולם).  בארץ, הרושם המוטעה שנוצר, שאנימה, הן תוכניות לילדים קטנים. הסיבה לרושם הזה, היא העובדה שאנימה בארץ משודרת רק בערוצי הילדים, וערוצי ילדים מייבאים סדרות לילדים.

מהפן ההיסטורי, ההיסטוריה של האנימה לא ארוכה כל כך, אך ברבות השנים פורסמו לא פחות מ-7,400 סדרות טלוויזיה, וידיאו וסרטים באורך מלא או חלקי. לפחות זה המספר שתועד. האנימה העתיקה ביותר שתועדה הוקרנה בשנת 1917, למרות שידוע שנעשה שימוש באנימה לצרכי תעמולה בתקופת מלחמת העולם השניה, כמו שידוע שהאמריקאים גייסו את מיקי מאוס ודונאלד דאק, כמו גם את הקומיקסים של מארוול למען המאמץ המלחמתי. ההתפתחות שגרמה להפיכתה של יפן למעצמה של הפקת סדרות וסרטים מצויירים החלה רק בשנת 1963, עם תחילת השידורים של סדרת האנימה אסטרו-בוי, הראשונה שבאמת עונה להגדרה של "אנימה מודרנית". למרות ההצלחה של הסדרה ביפן ומחוצה לה, רק בסביבות שנות ה-80 האנימה נהפכה למדיום הפונה לכל גיל ומגדר. כעקרון, התפתחות האנימציה ביפן נשענה רבות על ההתפתחות של דיסני, כמו שדיסני נשענה רבות על ההתפתחות של ההפקות השונות ביפן. בין אם זה הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" של דיסני מ-1937 שהשפיע רבות על שיטת העבודה וההפקה של סרטים וסדרות, או לכיוון השני, לדוגמא, הסרט "מלך האריות" של דיסני מ-1993 שהתבסס ברעיונות העיצוביים שלו על הסדרה "קימבה האריה הלבן" מ-1965. חוץ מזה, שאם אני מזכיר את דיסני, אולי שווה להזכיר גם את מיאזאקי, הבמאי היפני המפורסם בעולם בגלל סרטים רבים כמו "הנסיכה מונונוקה", "המסע המופלא", "הטירה הנעה" וסרטו החדש "פונויו". הוא זכה לתואר "הדיסני היפני", אבל מסתבר שהוא לא ממש אוהב את התיאור הזה. כמו שהוא לא ממש אוהב מה שדיסני מעוללים לסרטים שלו. אז, מה בא קודם? לא שזה כזה משנה, כולם קיבלו השראה מכולם, זאת אומנות לפני שהיא מוצר מוגמר שאמור להביא קצת כסף לאומנים. אגב, אני אישית לא מתחבר לא למיאזאקי ולא לדיסני.

"היפנים אוהבים פורנו תמנונים?"

הבעיה הגדולה ביותר במבט של ההמון על האנימה, מתבסס ברובו על כשל בהבנת ההתרבות של האחר. היפנים, כחלק מהחינוך, חושפים את ילדיהם לאט לאט לחיים האמיתיים, כבר בגיל צעיר אומרים להם מה יקרה אם לא ילמדו קשה, גורמים להם לפחד מזליגה מהמסגרת ומחנכים אותם לאיפוק, נימוס ומשמעת. אני לא מסכים עם רוב מה שקיים בחינוך שלהם, אבל ללא ספק, כשזה מגיע להבדל בין החינוך היפני לאמריקאי, החינוך האמריקאי פשוט מפטם את הילדים שלהם, בלי קשר לג'אנק פוד, שעד לא מזמן היה ניתן למצוא במזנוני בית הספר שלהם, יש כל כך הרבה חוקים נגד הפצת תכנים לילדים, שאפשר לחשוב שברגע שילד בן 14 יצפה בסרט אימה, העור שלו יתהפך מרוב פחד ובהלה.

חלום אשת הדייג, המקור למושג "פורנו תמנונים". נכתב לפני כ-180 שנה ביפן, זו ללא ספק היתה תקופה אחרת, הרבה לפני הופעת המנגה הראשונה.

אני אתן סתם דוגמא מטופשת על ההבדל בין הדירוג המערבי והיפני: בסדרות טלוויזיה המיועדות לילדים ובני נוער בישראל, לא תמצאו לא אלכהול, לא סמים, לא סיגריות ואם תמצאו בדיחה על מין, כניראה שאני פשוט לא יודע לקרוא בין השורות. אבל עם זאת, בישראל לא חסרים בני נוער שהחלו לצפות בפורנו כבר בגיל 11, שתו אלכהול כבר בגיל 12 יחד עם הסיגריה הראשונה שלהם ונכנסו למיטה כבר בגיל 13. אני נתקלתי בתופעות האלו רבות גם בתור ילד מתבגר וגם בתור מדריך בתנועת נוער. אישית, אני יודע שהדברים האלו קיימים גם עם המגבלה על התכנים המשודרים בטלוויזיה. לכן, קשה לי לאמין שטלוויזיה כל כך שמרנית מונעת את זה, ודווקא התרבות היפנית, היא זאת שתביא עלינו את הרס הנוער. האמת, אני לא חושב שהמצב יותר טוב ביפן, אפילו איפשהו קראתי שביפן אחוז בני הנוער שצורכים אלכהול הוא בין הגבוהים בעולם, אבל אתם יודעים, התרבות היפנית מסתובבת סביב אלכהול, קשה לי לאמין שזה בגלל תוכניות הטלוויזיה המשודרות.

אז, מה ההבדל בין הדירוג היפני לאמריקאי? האמת שלא יותר מידי, קודמו (Kodomo), הוא המקביל לדירוג ה-PG ומיועד לבנים ובנות בגילאי גן-יסודי, לא תמצאו שם שום דבר שלא תרצו שהילד שלכם יחשף אליו, אבל זה לא אומר שבהכרח מדובר בסדרות חינוכיות במיוחד, זה לא שונה מחצי מהשטויות שדוחפים לילדים בישראל אחרי שהוא חוזר מבית הספר. אבל לדעתי זה עדיין עדיף מהטלנובלות שמשודרות בשעות הללו בערוצי הילדים. בכל אופן, אני לא מכיר יותר מידי חובבי אנימה שצופים באנימות קודומו, למרות שלא חסרים שם דברים שמיועדים לכל המשפחה שצופה בסופ"ש יחדיו בסלון. הדירוג היותר פופולארי בין חובבי האנימה בעולם, הוא "השונן" (Shounen), המיועד לבני הנוער בני ה-13 עד ה-15, כמובן שלא נשכח את המקבילה לבנות הנוער הצעירות "השוג'ו" (Shoujo). שניהם מקבילים לדירוג האמריקאי PG-13. למרות שהם כן עשויים להכיל דם, עירום, וגופות, לא ברמה מזעזעת כמו שזה נשמע מהפסקה, בכל אופן. אבל בכללי, הילדים כיום כבר נחשפים לדברים הללו בדרכים הרבה יותר גרועות כשהם קוראים עיתון, צופים יחד עם ההורים בחדשות או שומעים מילדים אחרים בכיתה.

הסיווג הדמוגראפי של האנימות בהם אני בדרך כלל צופה הוא ה"סיינן" (Seinen), אנימות המיועדות לצעירים בני 17+, האמת, שאין שם דברים יותר קשים לצפיה ממה שיכול להופיע בשונן, אבל התכנים שם הרבה יותר בוגרים וכבדים, למרות שזה באמת לא מכליל יותר מידי, יכול להיות שזה פשוט יכלול בדיחות שיותר מכוונות לקהל בוגר יותר שאמור להבין אותם. בכל אופן, המקביל ל"סיינן" הוא ה"ג'וסיי" (Josei), אשר מיועד לקהל הנשי יותר. לא יצא לי לראות יותר מידי אנימות "ג'וסיי" בחיים שלי, חוץ מזה, שלא קיימות יותר מידי כאלו, אבל הרושם שלי הוא שבתכנים אין יותר מידי הבדל, אולי קצת בסגנון ציור. לרוב זה פשוט מבוסס על מנגה שפורסמה במגזין המיועד לנשים צעירות ולכן הסדרה קיבלה את ההסימון.

אז, איפה מגיע לידי ביטוי פורנו תמונונים? טוב, כאן מגיע ההסבר על ההבדל בין אצ'י (Echhi) להנטאי (Hentai), לאחר שבתחילת העשור הקודם, פורום גדול מאוד של שמרנים קרא להורים להזהר מאתרי אנימה העשויים להכיל תכני 'הנטאי', פורנו מצוייר שלדבריהם עשוי לפרק משפחות. אני מאמין שהבלבול הזה היה קיים עוד קודם, אבל בידיוק בשביל לתת כלים נוספים בדירוג הצפייה של הצופה המערבי מהתוכן שהוא עומד לצפות. נוצרו שני ביטויים במערב שעבור יפני ממומצע יגיד אותו הדבר: אצ'י והנטאי. אצ'י משמש כדי לסמן סדרות שאינן תוכן פורנוגראפי אך עלולות להכיל רמיזות מיניות, בדיחות על מין או עירום חלקי. הנטאי לעומת זאת, משמש כדי לתאר כל חומר פורנוגראפי מצוייר באשר הוא. התוויות יורי ויאוי משמשים כדי לסמן תוכן פורנוגראפי של בני אותו המין, התוויות האלו יכולות להגיע לבד או יחד עם התווית של ההנטאי.

כעקרון שונן-אי ושוג'ו-אי, למרות השם שלהן, אינן מייצגות את קהל היעד אלא מציין שאחד המאפיינים הוא סיפור על הקשר הרומנטי בין דמויות מאותו המין.

"תפסיק לצפות במנגה ותמצא חברה"

הבעיה עם התחביב הזה – הוא פשוט נשמע מוזר. המושגים בשפה שונה שנשמעת מוזר לאוזן מערבית – לך תגיד למישהו שאתה "אוטאקו" שאוהב אנימות "מכא". מה אתה חושב שהוא יבין? שאתה איזה משוגע שעולה לרגל "למכה" כדי לראות "סדרות מצויירות" תוך כדי אכילת טאקו?

השוואה בין הציור של האנימה והמנגה של Initial D

נראה לי שאתחיל מהבסיס, הרבה מבלבלים בין אנימה ומנגה, שתיהן מגיעות יחדיו בעיני רבים, אך הם שני מושגים שונים שמתארים מוצרים שונים. אנימה היא אנימציה יפנית, מנגה היא קומיקס יפני. כמו שלאמריקאים יש את הסרטים של דיסני ואת הקומיקסים של מארוול (חברת בת של דיסני נכון להיום), כמו שחברת ווארנר ברוס הוציאה סדרה מצויירת המבוססת על הקומיקס באטמן של הוצאת הקומיקס DC, ככה גם סטודיו אנימה יפני כמו סטודיו פיירוט מתבסס על המנגה נארוטו שיוצאת לאור בשבועון שונן ג'אמפ. כמובן שאנימה לא חייבת להתבסס על מנגה, לפעמים יש אנימות מקוריות, אנימות יכולות גם להתבוסס על משחקים ואפילו שירים. כמובן שלא חסרות מנגות שמבוססות על אנימות, בסופו של דבר, יותר זול להפיק משהו על רעיונות של אחרים שהצליחו, מאשר לעסיק אנשים לחשוב על דברים חדשים שלא בהכרח יצליחו.

בכל אופן, המנגה בשונה מהמקבילה האמריקאית שלה, היא מקבילה זולה שמתפרסמת בעיקר בשבוענים, כשמידי כמה זמן מתפרסם אוגדן שמכיל מספר פרקים שמודפס על נייר עיתון בשחור לבן, שלפעמים יש דף או שניים בצבע מלא. מי שלא יצא לו להתקל בחוברות קומיקס אמריקאיות בחייו, אפשר להגיד שהן בצבע מלא, על נייר נעים למגע. כמובן שמחיר היצור של קומיקס הרבה יותר גדול ממחיר היצור של מנגה, אולי כדאי שאציין גם את סגנון הרצועות הקומיות, ה-4Koma המסורתי שהפך להיות פופולארי בשנים האחרונות, מדובר ברצועות קומיות קצרות בנות 4 משבצות בעלת חוקיות מסויימת, המנגות הללו נהפכו בשנים האחרונות למקור לאנימות סיטקום רבות.

אוטאקו היא המילה המשמשת במערב בתוך הקהילות של חובבי האנימה כדי לתאר אדם אשר חובב את תרבות האנימה והמנגה. למרות שהפירוש של המילה ביפנית קצת יותר בזוי, אדם אשר מקדיש את כל חייו עבור תחביב: זה יכול להיות אנימה, זה יכול להיות לרכבות צעצוע, בנייה של דגמי כלי נשק או אפילו פיסול. למרות שכיום המילה משמשת לתיאור גם חובבות אנימה ממין נקבה. בעבר, היו כאלו שהשתמשו בביטוי "פוג'ושי" (ביפנית: בחורה מקולקלת) על חובבות אנימה, הביטוי יותר משוייך לבחורות שמעריצות את ז'אנר ה-BL (שונן אי, יאוי, אהבה בין שתי דמויות מהמין הגברי), למרות שהוא עדיין בשימוש מידי פעם גם כדי לתאר בכללי חובבות אנימה.

תרבות האנימה הביאה איתה שלל של ביטויים אשר קשורים לז'אנרים שהם די אופיינים ליפן, בין אם זה "המכא", הז'אנר המאפיין סדרות העוסקות ברובוטים ענקיים או במכונות כלשהן, מי שזוכר את "הרובוטריקים", "ולטרון -מגן היקום" או אפילו "הפאוור רנג'רס" יבין על מה אני מדבר מיד. ז'אנרים אופייניים נוספים הם המאו-שוג'ו, "ילדה קסומה" אשר מספר על ילדה אשר מקבלת כוחות על, בדרך כלל הסדרות האלו מיועדות לנערות צעירות, בארץ סדרות כמו "סיילור-מון", "סופר פיג", "סאקורה לוכדת הקלפים" ו"מארמייד מלודי" היו סדרות מז'אנר זה.

"רק ילדים קטנים וסוטים בני 30+ צופים באנימה"

מייקל ג'קסון מהקליפ Scream. כשברקע ככל הנראה JJ מהאנימה Akai Koudan Zillion

כמה שזה עצוב, כמו כל תחביב שנראה מוזר, נוהגים להצמיד אותו לכל מיני עשבים שוטים. בין אם זה מייקל ג'קסון שטענו שהושפע קשות מאנימה בגלל כמויות אדירות של מנגה שמצאו בביתו כחלק מהמסע שנכשל להוכיח שהוא פדופיל, או שהדביקו לחוקר הישראלי שהתאבד לאחרונה את אהבתו לקומיקס, כשהיה נער צעיר, אל הנפילה שלו במצוד אחר פדופילים באמריקה, אני לא יודע אם הוא היה באמת פדופיל, אבל הוא לא היה מתאבד אם זה לא היה נכון. אבל, באמת שקשה לי להתרגש מהרושם שנדבק אל צופי אנימה בגלל סיפורים כמו אלו. אנדרס ברינג ברייויק, זה היה שמו של הפסיכופט האלים שרצח בצורה מצמררת 69 בני אדם, רובם הגדול הם ילדים. בחור "נורמטיבי מאוסלו", בעיתונות טענו ששיחק בצורה כפייתית בWorld of Warcraft, משחק רשת המוני ופופולארי לפני הרצח. והתאמן בCall of Duty בשביל להכין את עצמו ליום הדין. למרות שהשתמשתי במילה פסיכופט, ללא ספק הבן אדם שפוי, אחרת הוא לא היה מצליח לעשות דבר כל כך לא שפוי, ולכן לדעתי מקומו על חבל התלייה, אבל לא הייתי אומר שכל שחקני World of Warcraft או Call of Duty הם רוצחים פוטנציאלים בגלל אירועים נקודתיים.

כיום, קשה לעמוד את גודלה של קהילת חובבי האנימה בישראל מהסיבה הפשוטה שאין מדד מוסכם למה זה חובב אנימה או המושג היותר כוללני "אוטאקו". בשנים האחרונות, מידי שנה מתקיימים בישראל שני כנסי אנימה גדולים בהפקה של ארגון מנגה ואנימה ישראל או בקיצור "אמאי", אשר משמשת בתור ארגון הבית לחובבי האנימה בישראל. בשנה האחרונה לא התפרסם המספר המדוייק של המבקרים שפקדו את הכנסים, אך לדבריהם היתה עליה במספר המשתתפים מהשנים הקודמות, ככה שאני משאר שזה בסביבות ה1,500-1,600 מבקרים. אם נצא מנקודת הנחה שלא כל חובבי האנימה מבקרים בכנסים והמנקודת הנחה שלא כל המבקרים בכנסים הם חובבי אנימה, אין כיום מדד מדוייק. הפייסבוק של אנימנגה מחזיק כ-1,400 לייקים, עמוד הפייסבוק של אמא"י מחזיק כ-2,100 לייקים, ואם מחפשים לפי תחומי עניין, יש לפחות 6,000 איש שהצהירו על זה בתור תחביב. אך גם את זה לא הייתי לוקח בתור מדד, כי רבים מסתירים את התחביב הזה מחבריהם – ומה לעשות, פייסבוק גלוי לכולם.

כנס הקומיקט – הכנס הגדול בעולם. ביפן זה נראה ככה, בישראל, פחות.

לצערי, הגרף של כמה שאתה מבוגר יותר, יש פחות אנשים בגילך שאוהבים אנימה רק מקצין מיום ליום, אני לא חושב שזה בגלל שאנימה פחות מעניינת, או שאנשים מתחילים להבין שזה לא לגיל שלהם. אנשים יום-יום מוצאים דברים חדשים שהם אוהבים, כמו שאני ממש אוהב MMOים שממלאים לי את הזמן החופשי שלי, ככה גם אנשים אחרים. יש כמובן גם הרבה שמגיעים בתור ילדים ואחרי כמה חודשים – שנתיים מקסימום עוזבים כי הם עשו את זה סתם כדי להיות שונים, אבל לא כולם ככה, וחשוב מאוד לזכור זאת, אנימה זה לא סדרות מצויירות, זה הרבה יותר מזה, יש כל כך הרבה תחומים שאנשים עוסקים בו בתחביב הזה, בין אם זה צפייה באנימה, לקרוא מנגה, להשתתף בתחרויות קוספליי בקוספליי שהכינו בעצמם, ציור, משחקי מחשב, מוסיקה יפנית או קוריאנית, והרבה מאוד אחרי זה נשאבים ללימודי מזרח אסיה.

אני מקווה שאחרי הפוסט הזה דברים נראים יותר ברורים, ופחות מפחידים על התחביב הזה. כל דבר שלא מכירים נשמע שונה וזר, אך שמנסים להכיר, רואים ומתנסים, אפשר למצוא דברים מעניינים.

לקריאה נוספת:

  1. ההגדרה של AniDB למהי אנימה בויקי-עזרה שלהם
  2. כתבה בעין הדג על מ-2001 על הדימיון בין קימבה למלך האריות ויציאת הסרט אטלנטיס
  3. "פורנו תמנונים", יפן זה כאן, Ynet תיירות – קצת על המקור לביטוי, מה שבסוף בחרתי לא לדון בו יותר מידי
  4. דברים יותר מזעזעים שרואים בחדשות – מרדף משטרתי שהסתיים בהתאבדות תוך כדי שידור חי, תוך כדי שצוות האולפן לא מספיק להוריד את התמונות בזמן. שלא תטעו, לא רואים יותר מידי, אבל זה מזעזע מספיק.
  5. אמא"י – דף הבית של אירגון מנגה ואנימה ישראל, לעוד פרטים על כנסים ואירועי תוכן שמתרחשים בישראל

 

2 תגובות

עדיין אין הפניות

  1. stringאמר:

    כתבה מעולה, לדעתי. אולי בתור מישהי שבאה מהתחום הדעה שלי לא הכי אובייקטיבית או עוזרת, כי סה"כ אני לא קהל היעד, אבל עדיין.

    בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי יותר מפעם אחת מנסה להסביר שוב ושוב את כל אותן הנקודות שציינת, ותמיד קשה, ותמיד אנשים עדיין לא מבינים. הנה, רק עכשיו אבא שלי טרח לבוא ולציין בפניי שהרוצח מקונטיקט אהב "תרבות יפן", לא יודעת באיזה מקור הוא קרא את זה, אבל זה לא רלוונטי. כמו שציינת, אנשים נוטים פשוט להשליך מקרה פרטני על הכלל, בלי בכלל לדעת על מה הם מדברים.

    http://www.animenewsnetwork.com/anime-news-nina/2012-12-05#JJAgqturBKY2W51V.01 אגב, עוד נושא שכנראה משפיע על כל מני דעות רווחות. P:

  2. SybeRאמר:

    תודה, אבל גם הדעה שלי לא הכי אובייקטיבית, אני בעיקר כתבתי את זה כדי שאנשים (כמו חברים שבטעות מוצאים את זה אחרי שהם כותבים את השם שלי בגוגל) יקראו את הפוסט הזה לפני שהם מתחילים לקרוא דברים מוזרים P:

    העובדה בקשר לצעיר מקונטיקט ככל הנראה נכונה, אבל לא זכורה לי אנימה שכללה רצח המוני של תלמידי יסודי… מה שכן, התזמון של פרסום הפוסט היה גרוע – שעתיים לפני הרצח. אילו הייתי יודע הייתי מפרסם כבר ביום אחר. מה שכן, מי שאשם ברצח הזה אלו לא סדרות אנימה, אלא העובדה שבקלות ילד יכול להשיג נשק אוטומטי בארה"ב, אין אבטחה למוסדות ציבור למרות שדברים כאלו קורים לא מעט בשנים האחרונות, והכי חשוב, אילו הייתה מסגרת מתאימה לנער, כנראה שכל זה היה נמנע. חשוב מאוד לזכור את זה, בעיקר שיש אנשים שיעדיפו לעביר את האש לכיוון התחביבים של הנער.

    בקשר לקומיקס האחרון של ניוז נינה, אני לא ממש יכול להסכים עם רובין. בכללי אם האנשים הללו היו מכירים לפני זה את התרבות היפנית, זה לא היה נשמע להם כל כך מוזר… למרות שלדעתי רובין קצת הגזימה עם השמות שהיא נתנה, לדעתי כשזה מגיע לשמות גרועים, השמות המתורגמים של האמריקאים מצליחים לנצח הכל (חוץ מprincess tutu)… אבל לדעתי יותר קשה שזה מגיע ל"ואו, ראיתי אנימה שאתה בטוח תואהב, סדרה על חבורה של תיכוניסטים שכל ערב הולכים מכות ומתחרים מי ישיג את הארוחה הארוזה בחצי מחיר", בנטו היתה אחל'ה סדרה, אבל זו לא אחת מהסדרות שאפשר להסביר אותה לאנשים, כמו שאי אפשר להסביר את פייט-קלאב (אני מרגיש שמישהו הולך להרוג אותי על ההשוואה הזו) נראה לי הפיתרון זה לתת לאנשים לראות דברים בלי להכין אותם מראש…

    עריכה: אופס, יצאה לי תגובה ארוכה מידי… כניראה עדיף שאכתוב מתישהו פוסטים בשני הנושאים האלו P:

כתיבת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תתפרסם.

אתה יכול להשתמש בתגי הHTML והתכונות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>