«

»

מאי
21
2011

ביקורת: Bakuman

לא אשקר, מעולם לא אהבתי את טסוגומי הובה (Tsugumi Ohba), הוא שיעמם אותי למוות עם דאט' נוט (Death Note). ולא רבותי, אני קראתי את המנגה. אך את המנגה של באקומן מעולם לא ניסיתי, אבל האנימה שלה, אומנם לא יצירת אומנות, אך זו אכן אנימה חביבה לעביר איתה את הזמן. מורחת לך את הזמן עם הרבה סטייל.

שם בעברית: באקומן
סוג: סדרת טלוויזיה
פרקים: 25
ז’אנר: דרמה רומנטית, בית ספר
סטודיו: J.C.Staff

לא יודע, אבל את הרומן שלי עם האנימה הזו התחלתי עם רגל שמאל. לפני קצת פחות משנה, היה לי ויכוח מאוד מעניין על האם חברות המנגה ביפן, יחשבו בכלל על לפרסם מנגה של נער בתיכון. מולי הביאו כטיעון את המנגה הזו. ואני חייב להגיד שאותי זה הרגיז: לא משנה כמה אנימה או מנגה מנסה להיות מציאותית, עדיין מדובר בסיפור פיקטיבי. אני מאמין, שלילד יהיה קשה מאוד להפוך למנגקה או בכלל לסופר, בגלל שיש לו פחות ניסיון חיים, הוא ראה פחות, יש לו פחות התנסויות בנושאים שונים ואוצר המילים שלו מצומצם יותר מאדם מבוגר. שלא נדבר על כך שאם יכשל עכשיו בגלל החולשות הללו, יהיה לו יותר קשה בתור אדם מבוגר להתגבר על הכישלון ולהמשיך אלאה.

מאשירו מוריטאקה (Mashiro Moritaka) הוא תלמיד תיכון ממוצע עם כישרון אדיר בציור אשר אינו יודע מה ברצונו לעשות בחיים. הוא מאוהב עד מעל הראש בבת כיתתו, אזוקי מיהו (Azuki Miho) ונוטה לצייר אותה במחברתו במהלך השיעורים. יום אחד, כשחזר לבית הספר כדי לקחת את המחברת ששכח בכיתה, הוא מוצא שם את בן כיתתו טאקאגי אקיטו (Takagi Akito) אשר מציע לו להיות מנגקה וליצור יחד איתו מנגה ולחיות חיי אושר ועושר. מאשירו בהתחלה מסרב לרעיון בעיקר בגלל השורה "חיי עושר ואושר", אך במהרה הוא משנה את דעתו כשהוא מגלה שחלומה של בחירת ליבו, הוא להיות מדובבת.

אז שני תלמידי תיכון הרודפים אחרי החלומות שלהם, האהבה והרצון ליצור מנגה מוצלחת. האנימה עוקבת אחרי התהליכים השונים של יצירת הדמויות והעלילה, הישיבות עם העורך במגזין המנגה בו הם מנסים לפרסם את יצירותיהם. חיי הבית ספר שלהם, ההתמודדות עם העבר שלהם ועוד שלל נושאים אשר בעיקר מדברים על תעשיית האנימה והמנגה למרות שרוב הזמן רואים אותם בבית הספר. בכללי, האנימה מצליחה להסביר לצופים על התהליכים שעובר על מנגה, מהרגע שהאומן חושב על הרעיון עד שהיא יוצאת אל הדפוס. מרבית המנגות שרואים בסדרה הם פיקטיבים לחלוטין על מנת לא לפגוע בזכויות יוצרים, אך מותגים רבים כגון דראגון-בול או ואן-פייס מופיעים לאורך הסדרה.

סיפור האהבה של מאשירו ואזוקי, למרות כמה שהוא חמוד, הצליח לעצבן ולחרפן אותי. הם אוהבים אחד את השניה, אבל לא מסוגלים להסתכל אחד לשניה בעיניים. הם מתקשרים ביניהם רק דרך הודעות טקסט, ומנהלים קשר מרחוק. אני חייב לציין שהם גרים שני מטר אחד מהשנייה ועדיין לא מתראים. השאלה היחידה שמטרידה אותי פה היא ממה הם לכל הרוחות מפחדים? לפחות הקשר בין הזוג השני קצת יותר הגיוני. אבל, לכו תבינו, בני טיפש-עשרה. בקשר לדמויות מהתעשייה שצצות משום מקום, משום מה היוצר החליט שמנגקות הם חנונים מידי וצריך להפוך אותם לפריקים הזויים. אז, לא יודע, אני בספק שאמצא איזה מנגקה שצורח את כל סצנות הקרב תוך כדי הציור שלהן, או מנגקה שלפני זה היה זמר מפורסם… אה, רגע, יותר קשה לי לאמין שאם שני מנגקות "שנלחמים" על המשבצת במגזין יפגשו ברחוב, הם יעשו "קרב פרצופים" נוסח הקרב של פריזה נגד גוקו על כוכב נמק

בקשר לעניין שמדובר ביוצר של דאט' נוט, אז, זה ההפך המוחלט מהיצירה היותר מפורסמת שלו, כמו שמיים וארץ. אמרתי את זה פעם, אבל כשבדאט' נוט הכל היה דיכאוני ועצוב, כאן הכל ורוד עם נצנצים. מי שאהב את דאט' נוט לא בהכרח יאהב את זה, ואנשים כמוני שמתו משיעמום מדאט' נוט, יכול להיות שיגלו שהאנימה הזו שונה לגמרי. הייתי מקטלג את האנימה הזו לאנימות כמו היקארו-נו-גו, שצופים במשך עשרים דקות במשהו שלא מבינים בכלל, ועדיין נהנים ונשארים במתח. בכעקרון, מרחו פה 25 פרקים על עלילה שהיו מספיקים לה 12 פרקים, אבל לפחות עשו את זה בצורה טובה ולא משעממת.

נקודה נוספת למחשבה, העיצוב דמויות של האנימה לא נאמן בכלל למקור. במנגה אפשר לראות קווי דימיון בעיצוב דמויות אל דאט' נוט… אבל באנימה… אולי דמות אחת או שתיים. שיערות פחות קופצניות, ציור פחות מופשט, אני לא בטוח מה בידיוק עשו לעיצוב דמויות, אך אני מעדיף את ההוא של המנגה. הוא היה הרבה יותר מעניין מהעיצוב דמויות המשעמם של האנימה.

שורה תחתונה: לא יצירת המופת של השנה, אך אנימה לא רעה לעביר איתה את הזמן, חבל רק שהיא לא היתה קצרה יותר.(7/10)