«

»

פבר
24

כנס הארוקון 2013 – חוויות אישיות

אז, עכשיו יום אחרי הכנס יש לי סוף סוף קצת זמן כדי לכתוב את מה שעבר עלי בכנס. אבל לצערי יותר קל לזכור מה היה רע, מאשר מה היה טוב, ולא הכל היה דווקא אשמת המארגנים. בכל אופן, כבר עכשיו אני אגיד תודה לכל סגל הכנס, אשר לפי מה שהבנתי כלל לא פחות מ-100 מתנדבים, אשר עבדו קשה בשביל להרים את הכנס הזה. ללא ספק, זה היה כנס מרשים ומוצלח.

במקור היה כתוב כאן טקסט באדום פוליטיקלי קורקט אשר החלטתי להעיף. פוסט "קצר" על החוויות והתחושות שלי כלפי הכנס, בעיקר לאור העובדה שאת טופס המשוב שלי שכחתי להגיש.

אז הגענו לכנס קצת אחרי עשר בבוקר, מעט לאחר פתיחת הקופות, התור היה כל כך ארוך ולא היה ברור מי נמצא בתור, ככה שהחלטנו לשבת קצת בצד עד שהתור קצת יעבור. זה לא קרה, ואנשים המשיכו להגיע, והתור רק התחיל להראות יותר ויותר מאיים. החלטנו להכנס לתוך ההמון ולנסות בכל זאת לעבור את הבלאגן הזה. זה לקח בערך 15 דקות כדי לעבור את התור, שמסתבר שהיה מסודר באופן די מפתיע… פשוט בראש התור עמדו כמויות של אנשים שכבר קנו כרטיס אבל החליטו לדבר עם אנשים שכניראה שכחו שהם בתור לקניית כרטיסים. אבל זה ממש משמח לראות שלמרות שהקהילה ברשת מרגישה כאילו היא בנוייה על בוטי ספאם, אל הכנסים מגיעים יותר ויותר אנשים עם כל כנס שמגיע.

בכל אופן, לפני הכנס, תכננו היטב את הזמן כדי להחליט לאיזה אירוע נלך מתי, ככה יצא שמלבד הפסקת צהוריים קצרה קפצנו מאירוע לאירוע בלי יותר מידי הסתובבות בין הדוכנים, נראה לי שקצת אפרט על האירועים שהייתי בהם:

11:00 – אירוע פתיחה – שלושה נאומים מהמארגנים, לא שונה מכל שנה אחרת, ולאחר מכן, כמו שנה שעברה הדגמת הקנדו. אני מצטער שאני רק מתחיל את הפוסט, ואני כבר נשמע ממורמר, אבל ברצינות שהתביישתי לשבת בקהל שהיה שם. קנדו, "דרך החרב", היא אומנות לחימה מסורתית יפנית אשר מקבלת מקום של כבוד כאחד מענפי הספורט הלאומיים של יפן. אני לא יודע אם החבר'ה של הקנדו יכלו לשמוע את קולות הצחוק והלגלוג, אני יכולתי, והתביישתי. כשמסביבך אנשים שאומרים שהם אוהבים את התרבות היפנית, יורקים על פניני תרבויות זרות. אני אפילו לא רוצה לחשוב על התחושה בה יחזור האומן הקנדו שהם הביאו במיוחד מיפן בשביל ההדגמה. אגב, למרות שרצועת הטריילרים הייתה קצרה, גיליתי על הסרט החדש של שינקאי מאקוטו (Shinkai Makoto) שאפילו לא ידעתי על קיומו.

12:00 – הלכנו לאכול – מסתבר שיש קניון מאחורי היכל התרבות, איך לא שמנו לב לזה בפעמים הקודמות?

13:00 – "אובנטו – חווית אוכל יפנית" – מעולם לא דימיינתי שיש כל כך הרבה כלים כדי להכין בנטו, הרצאה מעניינת שיצאתי ממנה עם קצת מושג על הנושא, בו כמעט ולא נגעתי. כן, זה נראה חמוד כל הרעיון של קופסאות האוכל והעיצובים שרואים בסדרות, אבל מעולם לא חשבתי איך עושים זאת. למרות שההרצאה הכילה יותר מידע טכני על ההכנה מכל דבר אחר, אני אישית מאוד נהניתי. הייתי ממליץ להבא לתת קצת מידע היסטורי או על תרבות האוכל היפני ופחות על אופן ההכנה של המנות, כי קשה לבן אדם להכיל כל כך הרבה מידע שברובו טכני.

14:00 – "אנונימי מי אני?" – אני כל כך אהבתי את הקונספט הזה לשעשועון, זוג מתנדבים צריך להציג בקצרה את הסדרה תוך כדי דיאלוג אשר אינו כולל את שם הסדרה, והזוג השני צריך לנחש באיזו סדרה מדובר. אני ממש אהבתי את הרעיון, והוא זרם לא רע, בשונה מהטריוויות בכנסים האחרונים אשר העלו שאלות שמצריכות לצפות בכל הסדרות ששודרו בעונה כדי לענות על השאלות. כאן, מספיק שאתה מכיר את הסדרה כדי לנחש במה מדובר. הייתי ממליץ שאם עושים את המשחק הזה שוב, שהמנחים יבצעו את ההצגה, ולא לערב מתנדבים מהקהל, זה ימנע "זמן מת" של ההתכוננות של הזוג המציג. רק חבל שהקרינו  את השיר פתיחה של Boku wa Tomodachi ga Sukunai… אחרי זה אנשים מסביב היו בהלם תרבות ממה שהם ראו על המסך (רמז: הרבה ציצי).

15:00 – "חיי כאוטאקו קוריאני" – בהתחלה לא רציתי, אבל הבחורה התעקשה, אני אגיד לא? כן, נהניתי, קצת לשמוע על הפנדום בארצות אחרות, בעיקר במזרח אסיה, היה מעניין ועשה חשק לטוס לקוריאה… או ללכת ללמוד לימודי מזרח אסיה… אוף, מעניין אם אפשר לעשות תואר כפול בנושאים שונים לחלוטין ולסגור עניין.

16:00 – תחרות הקוספליי – או, בשם היותר נכון: "אני נמצא בחוץ". כן, היה מבאס. נתקענו בחוץ, אני לא יודע אם האולם היה מפוצץ, לא נתנו לי אפילו להיכנס כדי לחפש מקום. ביציאים לפחות היה מפוצץ עד שלא היה אפילו טעם לשבת שם, כי לא ראינו כלום. זה עצבן אותי, כי היחס שקיבלנו היה מזלזל וחסר כל סבלנות. אם כל הזמן אנשים יוצאים, זה או שאין מקום והם יוצאים, או שהם סתם השתעממו ויצאו, הם היו צריכים להתארגן על זה טוב יותר ולצמצם את השורות ולהכניס אנשים בצורה מסודרת, הם ידעו מה כמות האנשים שהגיעו לכנס. התשובה שהייתה להם "יש מקומות ביציעים למעלה", זה לא נכון, אפילו לא טרחו להראות כאילו אכפת להם מאיתנו. טוב, סתם היה חבל. השעתיים הבאות עברו בשיעמום כי פספסתי את ההתחלה של ההרצאה של יבגני שרציתי ללכת אליה. אבל, אני אשרוד את העובדה שפעם אחת פספסתי את תחרות הקוספליי.

18:00 – "WTF יפן?!" – ציפיתי למשהו אחר לגמרי, אבל ממש שמחתי שיש עוד אנשים שחושבים כמוני. תמיד עצבן אותי איך מתייחסים אל התרבות היפנית כאל משהו מוזר, אני יודע שזה תורם רבות לכלכלה היפנית, אבל כשאתה חי במדינה היחידה בה אפשר למצוא בולים כשרים למהדרין, ואתה שומע שהיפנים מוזרים, זה די מציק להסביר שוב ושוב שגם היפני הממוצע יגיד "מה לעזאזל" וישכח מזה. אולי שווה להקים בלוג על דברים מוזרים שאפשר למצוא רק בישראל, לא שזה כזה קשה, בהנחה שהמס על דיג בים המלח עדיין בתוקף.

כמה נקודות שהייתי רוצה לעלות בקשר לכנס. החותמות האלו זה רעיון גרוע, וזה לא שורד על היד של אנשים. לא כדאי לעבור לפתרון צמידי הנייר? זה נהוג בהרבה מקומות אחרים, וזה שורד עד סוף היום. ולא נראה לי שזה עולה יותר מידי, אולי קצת יותר מחותמת בודדת, אבל זה היה מונע ממני את האי נעימות של "תציג את הכרטיס", בגלל שהסימון על היד שלי היה מעט דהוי. בכללי, היה כנס מוצלח, הגיעו מלא אנשים, אני מקווה שבפעם הבאה הכנס יהיה במקום יותר גדול.

בשורה תחתונה, אני מתחיל להצטער על זה שלא נשארתי להקרנה של "ילדי הזאב"…. זה סרט של מאמורו הוסודה, שהוא אחד הבמאים האהובים עלי. או שלא ישבתי יותר עם החבר'ה של הקי-פופ (למרות שאני  לא אוהב קי-פופ) בזמן תחרות הקוספליי. או… שלא הגשתי את טופס המשוב…

עדיין אין תגובות

3 הפניות

  1. Parmesanאמר:

    רק רציתי לידע אותך שלא הביאו את אומן הקנדו במיוחד מיפן.
    הוא בחור מאוד נחמד שמלמד קנדו בארץ כבר כמה שנים.

    1. SybeRאמר:

      טוב לדעת שהם הציגו אותו בצורה שגויה גם מעבר לשם שלו.
      וזה יותר מעודד לדעת שהוא כבר כמה שנים בארץ וכניראה שהוא לא ייעלב מהילדים שישבו בקהל. אבל זה עדיין היה מקומם ומרגיז…

  2. Parmesanאמר:

    אין לי מושג איך הציגו אותו כי לא הייתי באירוע פתיחה, אבל אמרו לי מי זה ולכן יידעתי אותך.
    ומסכימה איתך שזה מקומם ומרגיז.

אפשרות התגובה בוטלה.