«

פבר
26
2017

"טוקיו אהובתי" – תגובה למערכת

ב-25 לפברואר 2017, בחדשות השבת של ערוץ 2 שודרה הכתבה, "טוקיו אהובתי", בנושא תרבות המדיה היפנית בישראל. ולצערי, יש לי המון מה לומר עליה.

אז גם הכתבה בריח אפרסמונים.

הערה: אין לי דבר כנגד אף אחד מהמראויינים או מעצם כך שהתראיינו. יש לי בעיה עם התוצר של הכתבה הזו והחוסר מחשבה של הכתב בתוצאות של העבודה העיתונאית שלו. כל תיאור, אם מעליב או פוגע, בו אני משתמש כלפי אדם או קבוצה מסויימים, זה לא בכוונה להעליב או לפגוע, אלא איך לדעתי אדם, הצופה בכתבה אשר לא היה לו שום נגיעה בתחום מקבל את הרושם מהכתבה. מצטער עם זה ביקורתי, אבל הביקורת היא לא כלפיכם אלא כלפי המערכת.

תראו, אני חובב אנימה זה 15 שנה. כן, כן, אני אוהב סדרות מצויירות שמקורן ביפן, יש לכם בעיה עם זה? למה תמיד שזה מגיע ליפן, אנחנו חייבים לחזור ולראות את קרקס ה-Freak Show בו מראים אנשים "מוזרים" שלוקחים את התחביב שלהם למקומות "הזויים"? אני שמח מאוד שאתם רוצים להראות איך התרבות המדיה היפנית משפיעה על ישראלים, ואולי כמה זה מגניב. אבל תעשו טובה, תפסיקו להראות לכולם את הקיצון.

ברצינות שאין לי שום דבר נגד אנשים שמתלבשים איך שהם רוצים. עד גיל 18 הלכתי בטרנינג, ולהגיד את האמת, ואני עדיין לא רואה בזה שום בעיה, מצידי שגברים ילכו בחצאיות. אז בנות ששמות ריסים מלאכותיים ועדשות שמגדילות את העיניים זה באמת לא כזה ביג דיל כמו שזה נשמע. אבל ביננו, גם אני, חובב אנימה מושבע זה 15 שנה, מתלבש לא שונה מאיך שאנשים אחרים אצלנו באוניברסיטה מתלבשים. זה נחמד להראות שהאופנה היפנית מגיעה לישראל ולוקחת איתה צעירים, אבל לקשר את זה לאנימה ומנגה ולתחביב זה לא יותר מאשר לגרום להורים להתקשר ולהגיד שאני מסתובב עם אנשים מוזרים. הדבר הכי יפני שיש לי בארון זה ג'ינס שקניתי בגולף. כן, אופנה יפנית. דרך אגב, כל אלו שנוסעים להאראג'וקו בטוקיו? אני בטוח שהם לא נוסעים לשם בשביל מקדש מייג'י, אלא בשביל לראות קצת בנות מוזרות בבגדים מוזרים. ולמען האמת, גם היפני הממוצע חושב ככה.

ואז כמובן, כל תופעה הזויה, צריכה איזה מומחה שיסביר את מקורה. ועל כן, איך לא, הכתב מכניס חמש שניות בידיוק מתוך ראיון עם ד"ר גרינברג מאוניברסיטת תל אביב. לצורך העניין אני רק אבהיר שאני מסכים עם כל מילה של ד"ר גרינברג משלל סיבות. הראשונה, הוא מרצה נהדר, השניה, הוא לחלוטין יודע על מה הוא מדבר, והשלישית שזה צולם באובן קובן, ככה שזה לחלוטין מוסיף נקודות. אבל בכל מקרה, איך אפשר לקחת משפט אחד מתוך ראיון שלם, ולהשתמש בו בשביל להעביר אותנו מחבורת צעירות אשר מתעניינות באופנה יפנית, אל מה שנקרא, "אנימה ומנגה" אשר הביאו לארץ את התופעות המוזרות הללו. אז מה הכתב רוצה לומר לנו? שלפי גרינברג, צעירים מתעניינים ביפן בגלל אנימה ומנגה וזה המקור מספר אחד לתופעות המוזרות הללו? אז מה הסברנו לצופי חדשות ערוץ 2 בפריימטיים? אם הילד שלכם צופה באנימה אז הוא יגדל להיות מוזר.

חברים, התרבות היפנית עניינה אותי תמיד. גם לפני שראיתי אנימה או ידעתי מה זה אנימה. גם את הטיול שלי ליפן עשיתי במקומות שלא קשורים לאנימה ומנגה בכלל, ואם בטעות נפלתי על מקום כזה, ראיתי בכך בונוס ולא יותר. חוץ מזה, ברצינות, די כבר להזכיר לי כל פעם שפוקימון זה אנימה. יופי, ראיתי-ראינו-ראיתם את זה בתור ילדים? סבבה, אז מה אם זה אנימה? ומה אם זה לילדים? גם רחוב סומסום והפאוורנג'רס הם לא מצויירים. ואתם לא רואים אותם כי הם לילדים. אז יופי, יש סדרות מצויירות לילדים, יש סדרות מצויירות לא לילדים, די כבר לגרום לאלו שעדיין צופים בערוץ 2, וצוחקים על אלו שעדיין צופים בערוץ הראשון, לחשוב שהכל אותו דבר.

ועכשיו לגולת הכותרת, קטינים שאוהבים אנימה. ברצינות? חסרים בעולם מבוגרים שזה התחביב שלהם שאתם לא יכולים לראיין אותם? אתם רוצים להראות איך התרבות היפנית השפיעה על ישראלים? למה להראות ילדים שלא עברו עדיין עשירית מתוחלת החיים של עצמם, שלא עשו בחיים שלהם שום החלטה בקשר לתחביב שלהם, ומחר זה יכול להפוך להיות עוד סתם תחביב חולף של גיל ההתבגרות? שלא תבינו אותי לא נכון, אתם נשמעים אחל'ה חבר'ה, אני פשוט לא חושב שזו הדרך לקרב בין התחביב הזה למבוגרים האלו שמצביעים עליכם ואומרים עליכם שאתם חבורה של מוזרים. אותם אנשים שהכנסתם לבית והראתם להם את האהבה הכי גדולה שלכם. אגב, להגיד שאתם רואים 12 פרקים ביום של התכוננות למבחן, איפה זה שם אותי מול ההורים שלי שרואים את הכתבה הזו… (אמא – ברצינות, 12 פרקים של אנימה ביום של לפני בחינה? השלמתי 6 פרקים של אג'ינטס אוף שילד, זה לא אנימה!).

וכמובן המשפט "כשהמבוגרים רואים משחקי הכס, הילדים צופים במתקפת הטיטנים". אם הילדים שלך רואים מתקפת הטיטנים ומזמזמים טוקיו גאול, אני מזמין לך את רשויות הרווחה. זה לא סדרות לילדים. סדרות טובות, פופולאריות ובוגרות. בידיוק כמו משחקי הכס. אל תורידו מערכן בגלל שהן מצויירות. (הערת הכותב, לא התחברתי לטוקיו גאול…)

בקשר לחלק של הלימודי יפנית, לצערי עד לפרשנות הכתב, הכל היה בסדר. הרעש של הצלצולים של הפופ? כל הפופ זה רעש? וצלצולים? אנחנו בערוץ הראשון? מה גורם לך לבוא ולומר שחובבי התרבות הפופולארית לא מכירים ומכבדים את התרבות המסורתית? אנחנו מדברים על י-פ-ן, הארץ בה המסורתיות והחדשנות שלובים יחד, אתה לא יכול להכיר את התרבות הפופולארית בלי להכיר את התרבות המסורתית שלהם, ואני בטוח שאף אחד לא הלך ללמוד יפנית בשביל לצרוך יותר טוב את תרבות המדיה הפופולארית בלבד. וביננו, תה מאצ'ה זה לא באמת טעים.

בחזרה לטינייג'רים, מציגים בפנינו בחורה מקסימה שמתלבשת ונראת כמו דמות אנימה, ששוב, אין לי שום דבר נגד מה שאנשים לובשים או איך שהם מעצבים את השיער שלהם. אבל שוב, חדר שנראה ככה זה לא איך שנראים חדרים של רוב האנשים שהם חובבי אנימה. אני יכול לצלם לכם את החדר שלי, מלבד בגדים זרוקים בכל מקום, קשה לדעת מזה מה התחביבים שלי. יכול להיות שאנשים יחשבו שאני ממש אוהב משתנים מקריים פאוסואנים ובינומים כי אחרי  הכל הם תלויים לי מעל הראש, אבל זה בגלל שלמדתי לבחינה בהסתברות. דרך אגב, לא מצליח להבין מה ההבדל בין קירות מלאים בפוסטרים של זמרי פופ אמריקאים לבין קירות מלאים בפוסטרים של דמויות מצויירות. מה הופך את זה למקדש, ואת האחר לחדר של נערה נורמטיבית?

וברצינות קאקי? בוקהקה זו מילה הרבה יותר מגניבה כדי לסגור את השידור.

תראו, אין לי דבר נגד המרואיינים, אני לא חושב שהם חבורה של מוזרים, יצורים, או פריקים, לכל אחד יש את התחביב שלו ושיעסוק בו איך שהוא רואה לנכון. אבל בבקשה, תפסיקו להציג אותנו כמוזרים, כי אנחנו לא, ואנחנו עובדים מספיק קשה כדי להסביר לאנשים מסביבנו שאלו תחביבים סבירים לחלוטין, גם בלי העזרה שלכם.

אני הייתי עומרי, זה הבלוג שלי והלכתי לעשות סאפוקו מבושה. תודה לערוץ 2 שהצילו את הבלוג הזה משנה נוספת ללא פוסטים.

כתיבת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תתפרסם.

אתה יכול להשתמש בתגי הHTML והתכונות הבאות: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>