«

»

אפר
13
2013

עונת האביב 2013 – חלק ב'

חלק שני בסדרת הפוסטים על הסדרות החדשות של עונת האביב של 2013. כרגיל קשה לי לעכל את כמויות סדרות הזבל המתחילות את שידוריהן דווקא בעונת האביב שמסמלת פריחה והתחדשות – פתח להתחלות חדשות (שביניהן גם שנת הלימודים). לא שחסרות כמובן סדרות איכות.

בפוסט זה אדבר על: Photo Kano, Aku no Hana, Date a Live, Zettai Bouei Leviathan, Oreimo S2, Shingeki no Kyojin

Photo Kano

קאזויה מאדה (Kazuya Maeda) מקבל בסוף חופשת הקיץ מצלמת ריפלקס מאביו. שמסתבר גוררת התלהבות רבה מתלמידות שונות בבית ספרו. ואיך לא, גוררת אותו למועדון הפוטוגראפיה של בית הספר, המופעל כמובן על ידי חבורה של סוטים עם מצלמות, אשר ילמדו אותו את רזי הפוטוגראפיה.

לא התלהבתי יותר מידי מהסדרה הזו. מדובר בסדרה המבוססת על משחק דייטינג ל-PSP הכוללת מוד לצילום תמונות של הדמויות (הנשיות כמובן) תוך כדי קבלת ציון על האיכות של הצילום, הטיימינג וכמובן נושא התמונה. מתחילת הסיפור נראה שמדובר בנער פופולארי שחוטף קצת ביטחון עצמי בזכות המצלמה. למרות שזה נשמע יותר הגיוני מרוב סיפור הסים-דייטינג שיצא לי להתקל באדפציות שלהם, העלילה הזו קיצ'ית לא פחות. נו, תעשו טובה, כאילו שאם עכשיו אלך ברחוב עם מצלמת ריפלקס כל הבחורות ברחוב יקפצו עלי ויבקשו תמונה…

בכל אופן, אני באמת לא יודע עד כמה אני בקטע להתחיל לצפות בסדרה המבוססת על משחקי דייטינג, שכבר ברור שכניראה היא לא תיהיה מעניינת יותר מכל סדרה אחרת המובססת על משחקים מהז'אנר הזה. אני לא ממשיך. והידיעה שהבחור שעשה את התיכנון הראשוני הוא גם הבמאי, ובמקרה גם אין לו ממש ניסיון בשני התחומים האלו, ממש לא מעודדת אותי. לפחות אם זה היה סיפור מקורי, שלא יאלץ להתבסס על סצנות מתוך משחק וידיאו בו לשחקן יש בחירה חופשית באיזה מסלול ללכת, הייתי כניראה ממשיך.

סטודיו: Madhouse מספר פרקים: 12 ז’אנר: דרמה, רומנטיקה, בית-ספר, מבוסס סים-דייטינג סוג: TV

Aku no Hana

סיפור "אהבה" הסובב סביב קאסוגה טאקאו (Kasuga Takao), בחור צנום האוהב את הפואמות של שארל בודלר (Charles Pierre Baudelaire). יום אחד כשהוא חוזר במיוחד לבית הספר כדי לקחת ספר ששכח (ולא במקרה – 'פרחי הרע' של שארל בודלר – עליו קרוייה הסדרה), הוא מוצא את בגדי הספורט של סאאקי נאנאקו (Saeki Nanako), הבחורה שהוא מאוהב בה מעל הראש. בכל מקרה, הוא מגלה שנאקאמורה סאווה (Nakamura Sawa) ראתה אותו בזמן מעשה לאחר שזאת מתחילה לסחוט אותו לתוך "חוזה".

אז, אם מישהו יהיה מספיק נחמד להגיד לי במה צפיתי הרגע, אני כניראה אודה לו מקרב לב. הכל נראה כאילו צילמו תמונה אחר תמונה וערכו אותה בפוטושופ כדי שהיא תראה קרקטוריסטית. כל הדמויות נראות כל כך אמיתיות, דמויות שמנות ורזות, דמויות יפות ודמויות מכוערות. הכל נראה כל כך מציאותי, שקשה לחשוב על הסדרה הזו בתור אנימה, חוץ מזה שאפילו בדרמות יפניות (מצולמות) בדרך כלל כל הדמויות נראות טוב – או לפחות הדמויות הראשיות. ואם כבר אני מדבר על הטבע המוזר של הסגנון ציור של הסדרה, הבחירה בשירי פתיחה וסיום רק מעוררים את התהייה האם ההפקה היתה על אופיום בזמן ההכנה של הסדרה. למרות ששיר הפתיחה נשמע מאוד תמים, אם תקשיבו למילים, או לפחות תקראו את התרגום שלו, כניראה שיהיה לכם קשה לאמין שזה משודר בטלוויזיה. אבל בכל אופן, שיר הסיום נשמע כל כך פסיכוטי שכניראה שלא תצליחו להרדם בלילה במחשבה שאולי הפרח יפרח פיתאום.

למרות שבכל הפרק הראשון לא קרה כלום עד ל-30 שניות שבה התחיל השיר סיום של הסדרה עם סצנה די מעניינת, אני מאמין שזה יתחיל להיות מעניין בפרק השני. אני לא אשקר, ממש לא נהנתי מהפרק הראשון ואפילו תהיתי איך הצלחתי להגיע לסופו, אבל איפשהו, עם הצורה הלא קובנציונאלית בה עשו את הסדרה הזו, והידיעה שהבמאי הוא נאגאהאמה הירושי (Nagahama Hiroshi) שעשה גם את Detroit Metal City ו-Mushishi הידועות לטובה, יש לי איזושהי תחושה שאולי יצא מזה משהו. ככה שאני הולך להמשיך לפחות עוד פרק אחד.

סטודיו: Zexcs מספר פרקים: 13 ז’אנר: דרמה, בית ספר סוג: TV

Date a Live

אני לא מאמין שאצליח להכניס את כל החרטא הזו בפסקה אחת. לפני כ-30 שנה היכה בכדור הארץ "רעש החלל" הראשון. מאז, מידי כמה זמן, ובעיקר ביפן, פוגע רעש חלל אשר יוצר לא מעט נזק למבנים הסמוכים וגורם לנפגעים רבים בנפש וברכוש. איצוקה שידו (Itsuka Shidou) גר יחד עם אחותו הקטנה קוטורי (Kotori) ללא הוריהם. השניים קובעים להפגש במסעדה משפחתית לאחר הלימודים גם אם השמים יפלו. ואכן, לאחר הלימודים מתקבלת התראה על רעש חלל, בעודו הוא יורד למקלט הוא שם לב שה-GPS של אחותו נמצא ליד המסעדה שהם קבעו להפגש בה. למרות שרעש חלל עומד לפגוע בעיר, הוא רץ בכל כוחו למסעדה המשפחתית רק כדי לגלות שרעש החלל נגרם על ידי נשים שמתרסקות לתוך כדור הארץ, "הבחורה המושלמת" של בית הספר היא חברה בכוח התקיפה להבסת הנשים שמתרסקות לתוך כדור הארץ, ואחותו היא בעצם מפקדת הארגון שנלחם בנשים שמתרסקות לתוך לכדור הארץ. אה, ושהוא אמור מהיום להצטרף לכוח ההגנה מפני נשים שמתרסקות לתוך כדור הארץ תוך כדי לגרום להן להתאהב בו כדי שיפסיקו להתרסק לתוך כדור הארץ.

כל פעם שאני אומר "הסדרה עם העלילה הכי מטופשת שנתקלתי בה עד כה" הובילה אותי לפגוש בסדרה עם עלילה אפילו יותר ביזארית מזו, אבל כרגע אני חושב שהסדרה הזו נמצאת בידיוק שם. ההתחלה היתה ממוצעת לחלוטין, עם כמויות בלתי נדלות של פאנטי-שוטס של קוטורי שמקפצת על מיטתו של אחיה הגדול. לפחות עד שהיא כמעט וחוטפת שבץ מהבדיחה הגרועה שלו. ההסבר של בחורות שמתרסקות לתוך כדור הארץ כדי לעזור, ואחרי זה גורמות להרס וחורבן לא ממש קנה אותי, בעיקר לאור העובדה שהן נתקלות בתוקפנות של המקומיים כמעט תמיד. אני מאמין שהייתי מפסיק לנסות לעזור לכוכב לכת אחר אם הייתי נתקל בתוקפנות של המקומיים, גם אם לא הייתי מבין איזה נזק עשיתי אחרי שהתרסקתי לתוך עיר. ורק לחשוב על הרעיון ששידו הולך לנסות לגרום לכל אחת מהבנות שנופלות מהשמים להתאהב בו, ממש לא מעודד, גם אם ב-The World God Only Knows (שהייתה מצויינת) הרעיון הזה עבד.

בהפקה ניתן למצוא את הבמאי מוטונאגה קאיטארו (Motonaga Keitarou) שביים העונה גם את Ginga Kikoutai Majestic Prince. כמו שאמרתי עליו בחלק א', הוא ביים לא מעט סדרות טובות כמו Jormungand ו-Katanagatari אבל הוא ביים גם המון חרא. ולחשוב על כך שהוא ביים שתי סדרות לעונה הזו, אני מתחיל גם לחשוש בקשר ל-Majestic Prince. וזה עוד לפני שאנחנו נתחיל לדבר על הסטודיו המבצע, AIC PLUS+, אשר עד כה עבד בעיקר על סדרות אצ'י סוג ד' והנטאי. ללא ספק, לא ממשיך.

סטודיו: AIC Plus+ מספר פרקים: 12 ז’אנר: הארם, קומדיה, מדע בידיוני, פנטזיה, אצ'י סוג: TV

Zettai Bouei Leviathan

הסיפור מתרחש באקוואפול (Aquafall), עולם שמלא במים ושטחים ירוקים ומאוכלס על ידי דרקונים ופיות. מטאוריט שנפל במקרה לכוכב הביא איתו יצורים מרושעים שעלולים לפגוע בכל היצורים החיים על פני הכוכב. הפייה סירופ (Syrup) מקימה את כוח ההגנה של אקוואפול המורכב משלושה בנות משבטי הדרקונים.

מדובר בסדרה המבוססת על משחק חברתי של החברה Gree בעל אותו השם. אני לא יודע למה בכלל חשבתי לצפות בפרק הראשון, מההתחלה היה ברור שזה הולך להיות עוד איזו שטות רנדומאלית שנועדה לשווק עוד איזשהו מוצר איזוטרי שכניראה מספיק "פופולארי" כדי ליצור לו גם סדרה שהלכת להיות איזוטרית באותה מידה. שלושת הדמויות הראשיות נקראות לוויתן (Leviathan), בהמות (Bahamut) ויורמנגד (Jormungandr). כל פעם שאחת הבנות האלו אומרת את השם שלה אני לא יכול שלא לחשוב עד כמה השמות הללו כל כך לא מתאימים להן. בין אם זה לוויתן שמסמל חייה מימית עצומת מימדים, בהמות היא פשוט בהמה עצומת מימדים השוכנת בביצות (היפפוטם) או יומרונגארד שעל פי המיתולוגיה הנורדית היה פשוט נחש עצום. אלו לא שמות שאפשר לתת לילדות. לפחות ליורמונגד לא קראו זיז, אחרת זה באמת היה מטריד.

האמת, שבפרק הזה לא היה כלום, מלבד לצפות בחייהן של שלושה דמויות נשיות חמודות, אשר לא עושות כלום חוץ מלעשות דברים קיצ'ים ולשחק בכלי נשק בגודל פי שניים מהגוף שלהן. בכל מקרה, אחרי הרבה זמן בלי סדרות של גונזו (Gonzo), אני מציע שהם יחזרו שוב לפינה החשוכה שלהם ויחשבו טוב-טוב מה הם עשו. אני לא ממשיך.

סטודיו: Gonzo מספר פרקים: 13 (כמה זה כבר יכול להיות?) ז’אנר: פנטזיה סוג: TV

Ore no Imouto ga Konna ni Kawaii Wake ga Nai S2

קיוסוקה קוסאקה (Kyousuke Kousaka) הוא תלמיד שנה שנייה בתיכון. הוא מעולם לא הצליח להסתדר עם אחותו הקטנה, קירינו (Kirino), אשר היתה מתעלמת ממנו ומסתכלת עליו בעיניים מזלזלות. טוב, זה היה ככה לפחות עד שהוא גילה שאחותו היא חובבת מהסוג הגרוע ביותר שיכול להיות. היא אוהבת משחקי וידיאו למבוגרים שהמוטיב שלהם אהבה בין אח לאחותו הקטנה.

עד שסוף-סוף הגיע אלי הפרק הראשון של העונה השנייה, הדבר הראשון שעלה לי לראש "על מה לעזאזל הם מדברים?!". האמת, שזה היה קצת פספוס שלי, אחרי ששודרה העונה הראשונה, הפרק האחרון היה שונה ממה שהיה בנובלה עליה הסדרה מבוססת. ובגלל התוכניות להפקה של עונה שנייה, יצאו עוד ארבעה פרקים שכעקרון מחליפים את התרחשויות הפרק האחרון של הסדרה. ועם כל כך הרבה דברים שנדחסו לתוך ארבעה פרקים, הגיוני שלא הצלחתי להבין על מה מדברים בהתחלה של הפרק. אז, כן, הורדתי את הפרקים, וצפיתי בהם לאורך כל הלילה. אני חייב לציין שההבדל בין ההפקה של העונה הראשונה להפקה של העונה השנייה מורגש. יכול להיות שזה בגלל שהפרקים האחרונים של העונה הראשונה שצפיתי בהם היו הוצאת Blue-ray, ואילו הפרק של העונה השנייה בו צפיתי שודר בטלוויזיה, אבל ההבדל באיכות ציור מורגשת. למרות שהיה זה דווקא סטודיו AIC Build הסטודיו שעבד על העונה הראשונה, האיכות של הציור טובה בהרבה מזאת של העונה השנייה, למרות שעליה עבד סטודיו A-1 שידוע כאחד מהסטודיויים היותר טובים בשוק. אך עם זאת, חשוב לציין שמדובר באותה הפקה, למרות שרוב הסצנות המקבילות צויירו מחדש, האנשים החשובים בהפקה, ביניהם הבמאי, המפיק ואפילו מעצב הדמויות נשארו כשהיו.

אני מאוד נהנתי מהפרק הזה, למרות שאכן לא קרה בו כלום. אני ממש אוהב את הכיוון שהסדרה הזו מתחילה למשוך עם הרבה יותר זמן מסך עבור קורונקו (Kuroneko). שיר הפתיחה, כמו שיר הפתיחה של העונה הקודמת מבוצע על ידי ClariS שלדעתי יהיה לי קשה להתרגל אליו. בעיקר בגלל שממש התמכרתי לשיר פתיחה של העונה הקודמת. אבל כן, יכול להיות שזה היה בגלל שהם דאגו לאייר את הקליפ פתיחה כל פעם מחדש לפי מה שאנחנו הולכים לראות בפרק. אני ממש מקווה שהם הולכים לשמור על הגימיק הזה. בכל אופן, אני ממש לא יכול עוד לחכות עד לפרק הבא, שהולך לפתוח סוף-סוף ארק חדש בעלילה.

סטודיו: A-1 Pictures מספר פרקים: 13 ז’אנר: קומדיה, בית ספר, אוטאקוייזם סוג: TV

Shingeki no Kyojin

כמה מאות שנים קודם לכן, בני האדם כמעט ונכחדו בגלל הטיטנים. הטיטנים, הם ענקים בגובה של מספר קומות, חסרי אינטיליגנציה, וטורפי בני-אדם להנאתם שאיש לא יודע מהיכן הגיעו. אחוז מאוד קטן של בני האדם הצליח לשרוד, וכלא את עצמו בתוך עיר עם חומות עצומות מימדים, אותם אפילו הטיטאן הגבוה ביותר לא יצליח לעבור. אך לאחר כמאה שנים בהן לא נצפה אפילו טיטאן אחד מעבר לחומות העיר. נראה שהימים של שקט חלפו. ארן (Eren) ואחותו המאומצת מיקאסה (Mikasa) רואים איך עירם מושמדת על ידי טיטנים ואת אמם נאכלת בעודה חייה, לאחר שטיטאן הגבוה אפילו מחומות העיר מצליח לשבור את החומה.

מבוסס על מנגה של איסאיאמה האג'ימה (Isayama Hajime) אשר זכה עבורה בפרס הקודאנשה (Kodansha) לשנת 2011. מאז החלה להתפרסם בשנת 2009, יצאו לה לא פחות מ-10 כרכים, מספר נובלות קצרות, רצועת פרודיה ואפילו שמועות על סרט לייב אקשן שנמצא בעבודות הפקה ראשוניות החל מדצמבר 2012. מהפרק הראשון נראה שהסדרה עומדת להיות נאמנה למקור, והיא עקבה אחרי המאורעות מהמנגה של עד אמצע הפרק השני. ככה שאם באמת יהיו לסדרה 25 פרקים, אני מאמין שהיא תצליח להגיע בקלות עד לאיפה שהמנגה נמצאת כיום.

בעניין ההפקה, אראקי טצורו (Araki Tetsurou) שביים גם את דאט' נוט, Guilty Crown ו-High School of the Dead משמש כבמאי. אני יודע להגיד על Guilty Crown שהוא לא הצליח לשמור על הרמה הגבוהה שלה עד סופה (מבחינת הבימוי, האנימציה היתה מדהימה עד סופה) ו-High School of the Dead היתה מגוכחת ומטופשת מתחילתה ועד סופה ובקשר למחברת המוות, אין לי עמדה, משום שקראתי את המנגה, והיא לא מספיק הלהיבה אותי בשביל לצפות גם באנימה. הסטודיו המבצע דרך אגב, הוא סטודיו Wit, סטודיו בת חדש של Production I.G אשר הוקם על ידי המפיק ואדה ג'ווג'י (Wada Jouji) לפני פחות משנה. ג'ווג'י היה המפיק בזמנו של סדרות פופולאריות רבות ביניהן Sengoku Basara, Kimi ni Todoke, Psycho-pass ועוד.

הסדרה מרגישה שהיא עשוייה טוב עם מוסיקה אפית וקטעי אקשן שאני לא מצליח להבין איך ציירו אותם במנגה, גם אחרי שקראתי את הפרקים המקבילים לפרק הראשון של האנימה. הציורים מפורטים ביותר, בין אם זה הרקעים הפסטוראלים, ואם זה הדמויות, הענקים הציוד הכבד וקטעי האקשן. בגלל הסגנון של הסדרה, היא מציגה לא מעט מראות קשים הכוללים ענקים הזוללים בני אדם, איברים כרותים וכמויות של דם, אך עם זאת, זה נמצא בכמויות נסבלות ביותר גם לאנשים כמוני בעלי קיבה חלשה. אני מאמין שאני עומד להמשיך לצפות בסדרה הזו, זו היתה אחת הסדרות היותר מדוברות בחודשיים האחרונים, ואחרי צפייה בפרק הראשון אני גם יכול להבין למה.

סטודיו: Wit Studio מספר פרקים: 12 ז’אנר: פעולה, פנטזיה, פוסט-אפוקליפטי סוג: TV

עדיין אין תגובות

2 הפניות

  1. Parmesanאמר:

    אמנם לא צפיתי ולא אצפה באורה-אימו, כי הספיקה לי עונה אחת, אבל הקטע עם הפתיחות ששונות מפרק לפרק היה מה שקירינו רצתה שיהיה באנימה שהיא תעשה, לא? :)

  2. SybeRאמר:

    האמת שלא זכרתי את הקטע הזה כשכתבתי את הפוסט, אבל כן, יחד עם דרישה אבסורדית לסדרה בת 52 פרקים

אפשרות התגובה בוטלה.