AnimeWatcher

לאחרונה נתקלתי במנגה של קאוואגוצ'י קאיג'י (Kawaguchi Kaiji), המחבר עטור הפרסים, שמשום מה לא ניתן למצוא כמעט אף לא אחת מיצירותיו בשפה האנגלית. אולי זה הזמן להכיר את אחד מגדולי התעשייה, שבמערב כמעט אף אחד לא מכיר.

נתקלתי לראשונה ביצירות שלו, כשהחלטתי לנסות סדרת אנימה עלומת שם, המספרת על צוות ספינת טילים חדישה של צבא ההגנה היפני (JSDF) שנקלעת לסופה מגנטית ומוצאת את עצמה באמצע מלחמת העולם השניה כשהמשחטת הגדולה בעולם עוברתם לידם, בדרכה לאחד הקרבות שיקבע את גורלה בתחתית האוקיינוס. המנגה זיפנג (Zipang), אשר עליה התבססה הסדרה, התפרסמה עם לא פחות מ-40 כרכים, אולי עשירית מהם מופיעים באנימה, אך מעולם לא זכיתי להתקרב אפילו לאמצע, היא פשוט בלתי ניתנה למציאה ברשת. ככה גם מנגה אחרת שלו, רוחה של השמש (A Spirit of the Sun), אשר עסקה בחיים של הפליטים היפנים של לאחר רעידת אדמה קטלנית שתחצה את המדינה לשתיים… פיזית.

האמת שלא תכננתי לדבר על שתי המנגות האלו, אלא על מנגה קצרה בהרבה, רק שלושה כרכים. סיפור בלשות קצר ומותח, טאקדה (Takeda) הוא איש עסקים שבתו נרצחה לפני 14 שנה, לפני מספר שנים אשתו נפטרה מסרטן, ועכשיו הוא סובל מאותו סרטן בדיוק והוא עומד למות בעוד כ-6 חודשים, שנייה לפני שהוא תולה את עצמו כדי להמנע מההתמודדות עם המחלה, הטלפון בביתו מצלצל. גופתה של בתו שנעלמה, סוף-סוף נמצאה. ואם לא ימצא הרוצח תוך שישה חודשים, הרוצח לעולם לא יבוא על עונשו עקב חוק ההתיישנות ביפן, הקובע שלא ניתן לעמיד לדין פושע על עבירה בת יותר מ-15 שנה. הוא מחליט לנצל את הזמן שנותר לו לחיות כדי למצות את הדין עם הרוצח.

כמו רוב המנגות שלו, גם לזו יש רקע פוליטי מובהק. ביפן, כבר שנים מנסים להפטר מחוק ההתיישנות אשר מנע הכנסה של רוצחים אל מאחורי סוגר ובריח לאחר 15 שנה מיום ביצוע העברה (או במילים אחרות הרצח). לפי מה שהבנתי, ביפן הצליחו להחמיר את החקיקה בנושא ל-25 שנה, אך מקרים מלפני חקיקת החוק, חל עליהם החוק הישן. ישנו סיפור מפורסם על מאבטח שאנס ורצח מורה בבית ספר בו עבד והחביא את הגופה מתחת לבית שלו, לאחר כ-24 שנה, שרצו לפנות אותו כדי להרחיב את הכביש, גילו את גופתה של המורה. ויותר עצוב לספר, שלא יכלו לעשות לו דבר, 15 שנים עברו מזמן. בקשר לחוק ההתיישנות בארץ, האמת שלא משנה כמה חיפשתי, למרות חוק ההתיישנות בארץ על עבירות מסוג זה, העומד על 20 שנים מרגע ביצוע העבירה, לא מצאתי תיעוד למקרה דומה, כנראה אנחנו חיים במדינה כל כך קטנה, שכל אחד יודע אם השכן שלו מחביא גופה מתחת לבית…

הסיפור בנוי היטב, על רגשותיו העזים של האב, שהיה עובד מבוקר עד צאת הנשמה וכמעט הגיע לתפקיד הגבוהה ביותר בחברה בו עבד. העובדה שכמעט ולא הכיר את בתו בגלל השעות הרבות שהיה נמצא בעבודה. האכזבה של עצמו מעצמו כבעל, שהיה ממעט לבקר או להתקשר לאשתו שהייתה מאושפזת בבית החולים בגלל סרטן. ייסורי המצפון שלו, שנטש את אשתו להלחם לבד במחלה. דמותה של הבת שנבנת מזכרונותיהם של האנשים שהיו סביבה. והבית הגדול והריק שהוא גר בו.

כמו שמצופה מסיפור בלשות, הרמזים פזורים בכל פינה, כשחלקם עומדים מולנו כבר מההתחלה, בצורה שנראת סתמית וטיפשית. טאקדה אוסף את כל הידוע לו בקפדנות, יוצא לדרך שרק היומן של בתו נמצא בידיו, אוסף שברי זכרונות בני יותר מעשור, מאנשים שהיו רק ילדים ועכשיו מבוגרים, נשואים עם ילדים בעצמם. המשטרה לא לוקחת את טאקדה ברצינות, אך הוא בשלו. לו אין מה להפסיד, ועם הצניעות שלו, הוא לא אומר לאף אחד מילה על הסרטן שלו, למרות שלאורך הפרקים רואים איך המחלה משפיעה על בריאותו.

כאן כדאי שאני אדגיש, המנגה רק צויירה על ידי קאוואגוצ'י קאיג'י. הסיפור הוא של פוקומוטו נובויוקי (Fukumoto Nobuyuki), הבחור שכתב את אקאגי (Akagi) וקאיג'י (Kaiji) שבשונה מכל מנגה אחרת של קאיג'י (המנגקה), היצירות שלו כן מפורסמות מאוד במערב. אבל, כדאי שאדגיש כמה דברים, הסגנון ציור בסיזון-לייף לא שונה משל יצירות אחרות של קאיג'י. הסיפור עצמו מרגיש מאוד כמו משהו שקאיג'י כתב. כניראה שהיתה לו השפעה מאוד גדולה על הסיפור. התעמקות עד לפרטים הקטנים, התבססות רבה על ההיסטוריה, אומנם הרבה פרטים בידיוניים לחלוטין, אבל למנגה הזו יש נושאים מאוד כבדים שהיא מתמקדת עליהם, היא לא גולשת לזוטות אף לא לרגע.

סגנון הציור של קאוואגוצ'י קאיג'י לא השתנה בחלוף השנים. הציורים משכנעים, סגנון ציור בוגר, אין שום כוונה לרצות אף אחד, אין דמויות רזות מידי, חלקם במגודלים, חלקתם רזים, אבל אף אחד לא נראה "מושלם". קוואגוצ'י מרבה ביצירות שלו לצייר את העבר בצורה משכנעת, והוא עושה את זה גם כאן, אומנם אני בטוח שהרבה מאוד עובדות שמצוינות הונפצו, כמו בין היתר שמות של אנשים או מקומות ספציפים, שלא הצלחתי למצוא תיעוד שלהם במציאות דרך האינטרנט. אומנם הרבה עובדות מדוייקות, כמו אופן ציור מכוניות, חפצים מהתקופה או איך שאנשים התלבשו.

אולי שווה קצת לדבר גם על שני היוצרים. קאוואגוצ'י קאיג'י נולד ביולי 1948, בהירושימה שביפן. מה שהופך אותו לאחד המנגקות היותר ותיקים בתעשייה. הוא זכה עד כה בשלושה פרסי קודאנשה (Kodansha Manga Awards) עבור המנגות Actor (1989), The Silent Service (1990 ועבור Zipang (2002) שהאנימה שלה הצליחה להגיע למערב. והוא זכה בפרס שוגאקוקן (Shogakukan) עבור המנגה A Spirit of the Sun משנת 2005. אני לא ממש יכול לדעת עד כמה הוא פופולארי ביפן, אבל אם לשפוט לפי מספר הכרכים שיצאו למנגות שכתב, כנראה הוא כל כך פופולארי שאפשר להקים חנות שתמכור רק עבודות שלו. טוב, אני אומנם מגזים, אבל הוא אכן סופר אנדרייטד במערב. לפחות הצרפתים יודעים להבחין במנגה משובחת: את זיפאנג ניתן להשיג בצרפתית… חבל שאני לא יודע צרפתית… טוב, נו, אם כבר שפה שצריך ללמוד, חבל שאני עדיין לא יודע יפנית…

נובויוקי פוקומוטו, שהיה אחראי על העלילה, נולד בדצמבר 1958, כעשור אחרי קאיג'י. הוא ידוע במערב בעיקר בזכות המנגות אקאגי (Akagi) וקאיג'י (Kaiji) שעסקו בהימורים. מוטיבים שחוזרים רבות בעבודות שלו, הם הימורים, פשע, והרבה פסיכולוגיה. אישית, לא קראתי אפילו עבודה אחת שלו, אני קצת מצטער על כך, אך אני יכול לתרץ את זה בסגנון הציור שלו שלא ממש מושך אותי… יותר מידי אפים גדולים ומחודדים… כאילו, בשביל זה יש מראה. כדאי לציין שהוא זכה בפרס אחד של קודאנשה (Kodansha Manga Award), אל תחשבו שלא מדובר במנגקה חזק, מעורך, ומנוסה בעצמו.

למי הייתי אומר שהמנגה הזו מתאימה? הייתי אומר שלכולם, תוכן בוגר, עלילה משובחת, סיפור מותח, וכמובן, לא יותר מידי ארוך.

הבהרה: אני יודע שהתמקדתי על יתר המידה בקאוואגוצ'י קאיג'י, למרות שהוא רק צייר את המנגה. אבל הוא אחד המנגקות שאני יותר מעריך בתעשייה. ולכן חשבתי שאולי יהיה ראוי לציין אותו כל כך בהרחבה, בעיקר לאור העובדה שהוא כמעט ולא מוכר במערב… או בכלל בישראל.